<h1>חידושי שיטות מכת"י — יבמות</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[יבמות נ"ה ע"א] אמר ר' יוחנן אם עשאן כלם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. וא"ת והא ר' יוחנן סבירא ליה בפ' כלל גדול [עי' כריתות ג' ע"ב] דחלוקת לאו שמה חלוקה, ובעריות כתיב בכל חדא לאו לחודא, ולמה לי כרת דאחותו לחלק. וי"ל דאיצטריך לבעל ה' נדות וכיון דגופים מחולקי' ננהו חייב על כל אחת ואחת. הרא"ש ז"ל.
[יבמות נ"ה ע"א] אחותו דכתי' בה כרת למה לי. אבל נדה דכתיב בה כרת לא מבעיא ליה, דהיא בנה אב לכל העריות (דהא) [ד]העראה כגמר ביאה, ומשום העראה דכתו' בה בהאי קרא כתבי'. הרשב"א ז"ל.
[יבמות ז' ע"א] לא ללמד על עצמו יצא. הקשה הקדוש (מורדוס) [מרודוס], דאין מדה זו דומה לשאר מדות, ששאר מדות יצאו ללמד על עצמם וגם למדו על אחרים, כמו הבערה יצאת לחלק על עצמה וכן ללמד על אחרים שחייבים על כל אחד בפני עצמה, אבל שלמים מה למדו על עצמם דבר שלא היה בתחלה בהם, ובעלמא דריש ליה כמו כלל ופרט המרוחקים זה מזה. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף ט.</h2>
[יבמות מ"ח ע"ב] הגר זה גר תושב. פרש"י ז"ל, שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות ומזהירו הכתו' על השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז. ואינו מחוור, דגר תושב היינו בן נח, והוא אינו מוזהר על השבת, אדרבא ארז"ל [סנהדרין נ"ח ע"ב] גוי ששבת חייב מיתה. ועו' דבכריתות פ' מחוסרי כפרה [ט' ע"א] אמרי', ר"ש או' א' גר תושב וא' עבד ואמה התושבים עושים מלאכה בשבת לעצמן כישר' בחול, ואמ' רב אידי בר גרשום אמ' רב אדא בר אהבה הל' כר"ש, ולא אמ' תורה שישבות הגר [ו]העבד אלא ממלאכתנו, ולא להם אסרה תורה אלא לנו, שלא לעשות מלאכתנו ע"י עבדינו ולא ע"י גר תושב, ואע"פ שאין אמיר' לגוי בעלמ' אלא שבות של דבריהם, הכא גזירת הכתוב הוא. ומכאן אנו למדין, דעבד העוסק במלאכת בעליו בשבת חייב להפרישו, לפי שהעבד לעולם עושה על דעת רבו, וכאותה שאמרו בשבת [קכ"א ע"א], קטן שבא לכבות אין שומעי' לו, ואוקי' בקטן העושה על דעת אביו, אבל בגר תושב אפשר שהוא מותר, לפי שאינו עושה אלא מדעת עצמו, וכמו שאמרו שם, אי הכי נכרי נמי בעושה על דעת ישר' אמאי אין אומרי' לו אל תכבה. ופריק נכרי אדעת' דנפשיה קא עביד. אלא שבאמירתנו אסור במלאכתנו דבר [תורה], מה שאין כן בגוי דעלמא. וצרכי חולה שאין בו סכנה הנעשים ע"י גוי בשבת, נר' ג"כ שאסור ע"י עבד ערל, דלא התירו אלא שבות של דבריהם, אבל של תורה שלא במקום סכנה א"א. ול"נ דלכ"ע נמי ואפי' לישר' אחר שאינו רבו אסור, דעבד ערל כגר תושב, מה גר תושב אסור אע"פ שאין רשותך עליו, אף עבד ישר' כמוהו אסור אפי' במלאכת מי שאין רשותו עליו, כנ"ל. הרשב"א ז"ל.
<h2>דף יא.</h2>
[יבמות נ"ה ע"ב] א"כ נשתוק קרא משפחה חרופה. איכא למידק, השתא נמי נשתוק קרא מחייבי כריתות. י"ל דאי לא כתב רחמנא העראה בשום דוכתא, ה"א דהעראה לאו שמה ביאה כלל, וגלי לן רחמנא בשפחה חרופה ובסוטה ובאשת איש למעוטי העראה, אבל השתא דרבי רחמנא בחייבי כריתות דהעראה כגמר ביאה, אי לפטור חייבי לאוין לשתוק קרא משפחה. עוד י"ל דע"כ איצטריך למכתב בחייבי כריתות דמחייבי לאוין לא אתו, חדא דאין עונשין מן הדין, ועוד דה"א מלקות דקיל חייב בהעראה כגמר ביאה, אבל מכרת החמור פטור עד שיגמור. ואיכא למידק, היכי אמר רב אשי א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה, והא צריך הוא לשלא כדרכה, כדאיתא בכריתות פ"ד מחוסרי כפרה [י"א ע"א], תני תנא קמיה דרב ששת עשו גומר כמערה ומתכוין כשאין מתכוין כדרכה כשלא כדרכה נעור כישן, א"ל מאי קא אמרת אי בשפחה חרופה כדרכה כשלא כדרכה כדרכה בשפחה חרופה מחייב שלא כדרכה [לא] מחייב מאי טעמא דשכבת זרע כתיב. וי"ל דההיא אליבא דר' יהודה היא דאמר לעיל בשלהי פ"ד אחין [ל"ד ע"ב] דמערה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא, אבל לרבנן דלא נפקי התם שלא כדרכה משכבת, אלא מאותה שלא כדרכה, בשפחה חרופה נמי לדדהו חייב, וסוגיין דהכא כרבנן. ואי קשיא לך, רב ששת היכי פריך התם אליבא דר' יהודה. י"ל משום דרב ששת סבירא ליה דכדרכה כשלא כדרכה לפטורה תני לה, כדקתני גומר כמערה לפטורה, וכר' יהודה איתמר, הילכך אף הוא פריך ליה אליבא דר' יהודה, הרשב"א והרמב"ן ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב, וא"ת והא איצטריך שכבת זרע דשפחה חרופה למעוטי שלא כדרכה כדאיתא בסוף פ"ב דכריתות [י"א ע"א]. ותי' ה"ר משה מאיברא דמתרויהו פריך מעיקרא, וה"ק העראה ושלא כדרכה [בחייבי לאוין מנ"ל, ומשני מדגלי בשפחה חרופה שכבת זרע דהיינו גמר ביאה וכדרכה מכלל דחייבי לאוין בהעראה ושלא כדרכה]. ע"כ.
<h2>דף יד.</h2>
[יבמות ל"ד ע"א] טמא שאכל חלב וכו'. איכא רבוותא דפירשו הכא איסור בת אחת כגון דאיטמי קודם שיביא שתי שערות והשתא אייתי שתי שערות, דבההיא שעתא איחייב ליה באיסור חלב ואסור טומאה בבת אחת, ועוד אסתבר להו דהאי דאמרי' ור"מ אליבא דמאן אמתני' דיש אוכל אכילה אחת קימא, וקא מוקמי ליה להאי נותר כשהוציאו לשורפו דשריפתו מצוה כי היכי דלהוי טועה בדבר מצוה. ולאו הכין פירושא דמילתא דאי אמתני[תין] דכריתו' קאי התם הוה ליה לאקשויי הכי דהוי דוכתיה, ועוד דר' מאיר לא אמר אם הוציאו לשורפו ומנא להו לאוקומי ר' מאיר מימריה בהכי. אלא איכא לפרושי וכו' כמ"ש בהלכו' הרי"ף ז"ל. וכן פרש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל תמה ע"ז הפי' ואח"כ כתב שכך מצא בפי' גרס' במקצת ספרי' בכריתות [י"ד ע"א].
[יבמות ל"ד ע"א] ר' מאיר אומר אם היה שבת וכו'. פירש"י ז"ל ומשום יוה"כ לא מיחייב דאין עירוב והוצאה ליוה"כ כדאי' בכריתות [י"ד ע"א], ומדמחייב ר"מ משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת, שכשקדש היום חלו עליו איסור אכילת יוה"כ ואיסור הוצאת שבת. ואינו מחוור דמאי איסור בת אחת איכא הכא, דזו אסור מלאכה וזו אסור אכילה, ולדברי הכל חלין, דאי לא תימא הכי, לבר קפרא דלית ליה איסור בת אחת, האוכל והעושה מלאכה ביוה"כ שחל להיות בשבת, על איזה אתה פוטרו על השבת או על יוה"כ. ועוד דמה שפי' שאינו חייב בהוצאה משום יוה"כ, איפכא משמע בכריתות, דגרסי' בפ' אמרו לו [שם], ונתני אם הוציאו חייב מ"ט קת' אם היתה שבת, אמ' רפרם זאת אומרת ערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליוה"כ, ממאי דילמא יש עירוב והוצאה ליה"כ וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת, ואסיקנא אלא הא דרפרם ברותא היא. ואפשר שהוא ז"ל סובר ברותא היא דאזאת אומרת קאי, לומ' דמהא ליכא למשמע מינה, אלא מיהו שמעינן מדרפרם ס"ל דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, ולא דחי' ליה אלא בדילמא. ורי"ף ז"ל פי' וכו'. הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל. א"ל אינו מן השם. פי' לא חלקו עליו בחיוב ההוצאה, אלא א"ל זה החיוב מההוצאה אינו מן השם, כלו' אינו מטעם האכילה שמנינו אנחנו, היינו פי' התוספו'.
<h2>דף יד:</h2>
[יבמות ל"ד ע"א] נדה איסור מוסיף מגו דאיתוסף איסור לבעלה וכו'. וכן פרש"י ז"ל, ור"ח ז"ל פי' מגו דאיתוסף לה איסורא בביאת מקדש ואכילת תרומה וקדשים איתוסף לה נמי הני איסורא.
<h2>דף יז:</h2>
[יבמות ל"ה ע"ב] ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון. כגון שכנסה תוך ג' חדשים למיתת אחיו ולז' חדשים ילדה.
<h2>דף יט:</h2>
[יבמות ל"ד ע"א] ואיבעית אימא באיסור בת אחת ואליבא דר"ש. תימ' מאי דוחקיה דתלמודא לאוקומה בבת אחת וכר"ש, ומאי קשיא ליה אם אוקימנא סתם מתני' כר"מ דאית ליה כולל ומוסיף ובת אחת, ונר' דקאי אהא דקאמר לעולם אליבא דר' יהושע ולא כדקאמרת דמוקמי' לה אליבא דר"מ ומשום הכי הוצרך לחלק בין זמנו בהול לאין זמנו בהול, אלא כר' יהושע אתיא ואליבא דר"ש דאמ' דר' יהושע מודה דטעה בדבר מצוה [ולא עשה מצוה כי הכא דחייב, דעד כאן לא פטר אלא היכא דטעה בדבר מצוה] ועשה מצוה, כגון שיש לו שני תינוקות למול א' בע"ש וא' בשבת ומל של שבת בע"ש ושל ערב שבת בשבת שעשה מצוה שכבר הגיע זמנו למול, אבל היכא דלא עשה מצוה כגון שמל [את] שלאחר השבת בשבת חייב והכא נמי לא עשה מצוה, ואי משו' דר"ש לית ליה איסור חל על איסור הכא מיירי בבת א' דר"ש מודה. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כג.</h2>
[יבמות ל"ד ע"א] טמא שאכל חלב וכו'. איכא רבוותא דפירשו הכא איסור בת אחת כגון דאיטמי קודם שיביא שתי שערות והשתא אייתי שתי שערות, דבההיא שעתא איחייב ליה באיסור חלב ואסור טומאה בבת אחת, ועוד אסתבר להו דהאי דאמרי' ור"מ אליבא דמאן אמתני' דיש אוכל אכילה אחת קימא, וקא מוקמי ליה להאי נותר כשהוציאו לשורפו דשריפתו מצוה כי היכי דלהוי טועה בדבר מצוה. ולאו הכין פירושא דמילתא דאי אמתני[תין] דכריתו' קאי התם הוה ליה לאקשויי הכי דהוי דוכתיה, ועוד דר' מאיר לא אמר אם הוציאו לשורפו ומנא להו לאוקומי ר' מאיר מימריה בהכי. אלא איכא לפרושי וכו' כמ"ש בהלכו' הרי"ף ז"ל. וכן פרש"י ז"ל. הרשב"א ז"ל תמה ע"ז הפי' ואח"כ כתב שכך מצא בפי' גרס' במקצת ספרי' בכריתות [י"ד ע"א].
